ביהמ"ש העליון המחייב את רכבת ישראל לשכור לעבודה אנשים שלא שירתו בצה"ל, בטענה כי השימוש בשרות צבאי כקריטריון הוא מפלה, מסתיר פניו מאפליה חמורה בהרבה: אי שרות בצה"ל של קבוצות אוכלוסיה שונות בשל טיעונים חסרי בסיס חוקי או מוסרי.
האם עקרון כבוד האדם אינו פוגע באותם חמישים האחוזים מכל שנתון דמוגרפי שנדרשים לשרת, לעומת כל האחרים המקבלים פטור?
האם המטלות הלאומיות אינן מצדיקות חלוקת נטל שווה? מדוע יפול חלקו של חובש כיפה סרוגה או חילוני מחלקו של חרדי?
האם בית המשפט העליון אינו סבור שזה אחד מאותם המקרים בהם אין להשאיר את ההחלטה בידי הפוליטיקאים, המתנהלים על פי שיקולים לטווח קצר בלבד?
האם בית המשפט העליון אינו סבור שזה אחד מאותם המקרים בהם אין להשאיר את ההחלטה בידי הפוליטיקאים, המתנהלים על פי שיקולים לטווח קצר בלבד?
בכל ההחלטות שבית המשפט העליון נתן הוא לא מצא לנכון לכפות על המדינה שוויון זכויות בסוגיה כה מהותית זאת.
אחדים מאזרחי ישראל חייבים ללכת למשימות שיש עמם סכנת מוות, ואילו האחרים מסתכנים לכל היותר בחציית הכביש הסמוך לביתם.
לאור פער חוקי בלתי נסבל זה בעניין המהותי של חובת האזרח למדינה מוטל ספק רב בערך פסיקות בית המשפט העליון למיניהן בנושא כבוד האדם וחירותו.
לאור פער חוקי בלתי נסבל זה בעניין המהותי של חובת האזרח למדינה מוטל ספק רב בערך פסיקות בית המשפט העליון למיניהן בנושא כבוד האדם וחירותו.
כתבה: מיכאל תבור בכלכליסט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה