הטרוף הקולקטיבי של האיסלנדים

שנה לאחר קריסת איסלנד, סמל המשבר, יצא כתב "וניטי פייר" למסע במדינה הקפואה, בניסיון להבין מה גרם לארץ דייגים בת 300 אלף תושבים לנסות להמציא את עצמה מחדש כמעצמה פיננסית עולמית.

מפגשיו עם איסלנדים מכל שדרות החברה הביאו אותו למסקנה שפשיטת הרגל שלהם היתה תוצאה של טירוף קולקטיבי יוצא דופן.

באוקטובר 2008, לפני המשבר, איסלנד כבר לא היתה מדינה. היא היתה קרן גידור.

מדינה שלמה, נעדרת כל ניסיון בפיננסים, הביטה מרחוק על הדוגמה של וול סטריט ואמרה לעצמה: "גם אנחנו יכולים לעשות את זה".

בתוך שלוש וחצי השנים צמחו נכסי הבנקים הגדולים במדינה למימדים גדולים במידה בלתי הגיוניית.

במקביל, מחירי הנדל"ן ברייקיאוויק שולשו, וב־2006 היתה המשפחה האיסלנדית הממוצעת עשירה פי שלושה מכפי שהיתה ב־2003.

כל העושר החדש הזה היה קשור באופן כזה או אחר לתעשיית בנקאות ההשקעות החדשה.

כולם היו עסוקים בלימוד מודל תמחור האופציות. בתי הספר להנדסה ולמתמטיקה לימדו קורסים בהנדסה פיננסית.

כששלושת הבנקים במדינה קרסו, גילו 300 אלף אזרחי איסלנד שהפסדיהם מסתכמים ב־100 מיליארד דולר - כלומר כ־330 אלף דולר לכל גבר, אשה וילד באיסלנד.

נוסף על כך היו לאיסלנדים הפסדים פרטיים של עשרות מיליארדי דולרים כתוצאה מספקולציות המטבע הביזאריות שלהם, ואף יותר מכך עקב קריסת הבורסה האיסלנדית, שצנחה ב־85%.

לא ניתן היה לחשב את הסכום הדולרי המדויק של הבור הפיננסי הענק של איסלנד, כיוון שהוא היה תלוי בערך הקרונה האיסלנדית שהתרסקה גם היא והוסרה מהשוק על ידי ממשלת איסלנד.

איסלנד נהפכה בן לילה למדינה היחידה בעולם שהאמריקאים יכלו להצביע עליה ולומר: "טוב, לפחות את זה לא עשינו".

בתוך שבועות ספורים מהקריסה אמרו כשליש מהאיסלנדים שהם שוקלים להגר מהמדינה.

לכתבה המלאה והמומלצת בכלכליסט