יום רביעי, 27 ביוני 2012

פרדוקס גיוס החרדים


הרטוריקה שמייצר פולמוס גיוס החרדים והשתלבותם בחברה הישראלית בכלל מבליט פרדוקסים אחדים שקיימים בנושא:

1. אם מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, והעם היהודי קים בזכות ההלכה, כיצד אפשר לגייס את מי ששומרים עליה?

2. אם החרדים יהיו זכאים לשמור על כל מנהגיהם גם בצה''ל כיצד אפשר יהיה לשלב אותם ביעילות בצבא?

3. אם חוק הגיוס נועד ליצור שיוויון בנטל כיצד אפשר לגייס המוני חרדים בתנאים מועדפים ביותר שיוצרים אי שיוויון מובנה?


הבלדה על שמרל וברל

מעשה באברך בשם ברל,
שהיה לו חבר בשם שמרל,
שהחליט להתגייס לצבא,
כי רצה לתרום למדינה.

אמר לו ברל 'ידידי היקר,
כיצד זה תעזוב בלי משמר
את הבית, הישיבה והכלה,
שכמעט מוכנה ומזומנה'.

השיב שמרל לברל בקול תרועה,
'אנוכי פטריוט וליבי למדינה,
אעשה כצו מצפוני
וזאת היא ההחלטה'.

'בתוך עמי אנוכי יושב,
וכל ישראל ערבים זה לזה.
אראה את העולם שבחוץ,
אלמד אורחותיו ואחר כך אשוב'.

בבית הסתכלו עליו בעין עקומה,
וגם צחקו עליו בשכונה,
כי לכל מי שהולך לצבא,
אין אף אחד שנמצא בהמתנה.

התגייס שמרל בכל זאת לצבא,
ובא הביתה רק לחתונה,
שברל ערך ברוב עם ועדה
עם מי שהיתה כלתו הצפויה.

ברל מצא חיש דירה ופרנסה
שסידרו לו דרך המשפחה,
אך שמרל לעומתו בצבא
חיל כלל לא עשה.

הוא עשה טירונות ולמד מקצוע,
אך על כל אחד כמוהו היו עוד עשרה.
התחרות היתה כה קשה,
ששמרל התיאש וחיפש מוצא.

הוא התגלגל מתפקיד לתפקיד
עד שמצא עצמו בתור פקיד,
בבסיס צבאי הרחק אי שם,
מנותק מכל מה שקורה בעולם.

שלוש שנים חלפו מהר,
ושמרל ראה שהוא לא מתקדם.
הוא השתחרר בתחושת הקלה,
מקווה שעמלו לא לשווא היה.

שמרל רצה ללמוד, לעבוד,
להקים משפחה ולהתפרנס בכבוד,
הוא שוב התחיל מההתחלה,
אך העגלה כבר התקדמה.

את דרכו הוא עשה בהקפה,
מחפש קשרים בין אז לעתה.
הצבא שכח אותו אחרי שיצא,
מיד אחרי הפינה.

נזכרו בו כאשר נקרא למילואים,
וכשסירב לבוא פעם אחת,
הגיעו הביתה שוטרים צבאיים,
והוא נכלא במחבוש לשבועיים ימים.

לברית של הבן של ברל,
הוא בא בבגדי עבודה צבאיים,
כי המפקדים שחררו אותו
בתנאים ממש מגבילים.

שמרל את הצבא אף פעם לא שכח,
ביום ובלילה בשישי ובשבת.
הציבו לו שם אתגרים רבים ומשונים,
והוא השתדל תמיד לעמוד ביעדים.

גנרלים רבים הצטרפו לפוליטיקה,
והתלהמו ברטוריקה על הסכנות למדינה,
ועל המילואימניקים שבלעדיהם אין צבא,
ולשמרל זאת היתה חצי כוס מלאה.

מידי פעם פרצה מלחמה,
שהעמידה את המדינה בסכנה.
ידיו של שמרל מלאו עבודה,
כי התייצב לכל משימה.

עם הראש כל הזמן בצבא,
הוא לא הצליח להסתגל לחברה,
בכל מקום עבודה המנהל ראה,
שלא יוצלח מסתכל עליו מלמעלה.

הוא התגלגל מעבודה לעבודה,
אבל קריירה לא עשה.
כל משרה היתה הכנה,
לקראת תקופת המילואים הבאה.

המילואים לא היו הרפתקאה זולה.
להגיע ליחידה היה סיפור מההפטרה.
שמרל הוציא הון על מכוניות שקנה,
ועל עוד ועוד כדי להישאר בחבורה.

כך חלפו עברו השנים,
שנה שנתיים ועשר ועשרים,
ושמרל השתחרר סוף סוף מהצבא,
בטכס צנוע שנערך במפקדה.

גם אנשי הקבע שמחו כשהשתחרר.
מילואימניקים עבורם הם דבר מיותר,
עדיף היה להם עוד אחד כמותם,
ולא מישהו מבחוץ שרואה כל פגם.

שמרל היה בן חמישים ואחת,
רווק זקן ושבור בלי הכנסה,
ולחתונת הבת של ברל הגיע,
עם מתנה שהיתה ממש בושה.

אמר לו ברל 'מאומה לא השתנה,
כך קורה בכל אומה ותקופה,
גורל דומה צפוי מקידמת דנא
לכל מי שמתגייס לעבודת הצבא'.

שמרל חייך חיוך עצוב,
'ידעתי גם ידעתי' השיב,
'אך הייתי אופטימיסט,
שמתי עתידי בכפי ויצאתי מפסיד'.

אם יש לסיפור הזה מוסר השכל,
הוא בדרך ולא במטרה.
שמרל מול ברל היה בלי כלום,
אבל הוא יצא חזק באמונה.

זה כל סיפור העלילה,
זיכרוהו בבקשה כקריאת מגילה,
עד אשר תבוא היונה,
שנושאת עלה זית בפיה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה