יום שישי, 22 ביוני 2012

העולם דרך משחק הכדורגל


גרמניה ויוון מגיעות הערב למשחק רבע הגמר בטורניר יורו 2012 משני קצותיה הכלכליים של אירופה. הגרמנים שוב ינסו להראות מי הבוס, והיוונים יילחמו על הכבוד והגאווה של עמם.


רבים הופתעו מהישארותם של היוונים בטורניר היורו אחרי ניצחונם על רוסיה, כמה שעות בלבד לפני הבחירות הגורליות השהיו בעצם משאל עם על הישארותה של יוון בגוש היורו.


לאחר הבחירות נראה היה כי יוון תישאר לא רק ביורו 2012, אלא גם בגוש היורו.


פרשנים רציניים טוענים כי לניצחון על רוסיה היה חלק נכבד בתוצאות הבחירות.
הניצחון שיפר מאד את מצב הרוח הלאומי וגרם לאזרחים שהלכו לקלפיות לסולידריות לאומית ולנכונות רבה יותר לויתורים כלכליים.

אולם הגורל זימן לנבחרת היוונית - שאינה נחשבת לאחת מאריות אירופה בכדורגל - התמודדות במשחק רבע הגמר שייערך הערב עם לא אחרת מגרמניה, אחת הנבחרות שסומנו מלכתחילה כמועמדת לזכייה בטורניר, המייצגת את הכלכלה החזקה באירופה - זו שתקבע במידה רבה את גורלם של אזרחי יוון בשנים הקרובות.

הערב יתייצבו משני צדי המגרש שתי נבחרות שאין שונות מהן: נבחרת גרמניה - אלופת אירופה שלוש פעמים בעבר והכלכלה הגדולה בגוש היורו, הידועה גם בכינויים "קיסרית הקיצוצים", "מהדקת החגורות" ו"הגוזרת", מול נבחרת יוון, המנצחת המפתיעה של יורו 2004, הידועה גם בכינויים "אומת הצנע", "העבד של גרמניה" ו"בבקשה תעזרו לנו, אנחנו קורסים".

הסוציולוג אמיר בן פורת, שכתב כמה וכמה ספרים על כדורגל, עוסק בספרו "כדורגל ולאומיות" בקשר שבין לאומיות וכדורגל. הוא מנתח את השפעת הלאומיות על הכדורגל דרך המקרה הישראלי.

יורם מלצר כותב כי מבט על משחק הכדורגל במאה העשרים מאפשר לראות בו מבשר, מייצג ולפעמים גם מחולל של שינויים בתחום הפוליטיקה, החברה והכלכלה בעולם.

הכדורגל הוא קרב הביניים המודרני. אין כמוהו ביטוי לא-צבאי לרגשות לאומיים. עלייתה הבולטת של הלאומיות במאה העשרים התבטאה ללא ספק גם במגרש. בגרמניה הנאצית ביקש השלטון לעשות שימוש בפופולריות האדירה של המשחק, שעלתה מאוד בשנות העשרים. הרשויות ניסו ליזום משחקים בין נבחרת גרמניה לנבחרות המדינות הכבושות, כדרך להראות לנכבשים מי עליון. היטלר לא אהב כדורגל, אך היה מודע לחשיבותו בעיני ההמונים.
הפגנת העליונות הנאצית בשדה המשחק לא עלתה יפה: הנבחרת הגרמנית לא הבריקה מול נציגי הנכבשים. עד כדי כך היה הדבר מביש, שבעקבות הפסד צורב לשוודיה רשם גבלס ביומנו: "מאה אלף איש עזבו את האיצטדיון בדיכאון. ניצחון בתחרות חשוב יותר לעם מאשר כיבוש עיר אי-שם במזרח".

בעולם פרצו לא אחת סכסוכים ומלחמות בין מדינות בעקבות משחקי כדורגל ביניהן.

מלחמת הכדורגל (בספרדית: Guerra del fútbol) הייתה מלחמה שנמשכה 100 שעות (כארבעה ימים) מ-14 עד 18 ביולי 1969 בין המדינות השכנות הונדורס ואל סלוודור. לכאורה, המניע למלחמה היה עימות שבא לאחר הפסד במשחק כדורגל; למעשה, הסיבות לפריצת המלחמה קשורות יותר להבדלים הפוליטיים בין המדינות, שהעיקרי בהם היא ההגירה בין אל סלוודור להונדורס, בעוד הקשר לכדורגל הוא מועט.

הרקע למלחמה
באותה תקופה, המצב החברתי בשתי המדינות היה על סף פיצוץ, והממשלים הצבאיים בשתי המדינות חיפשו מטרה נוחה להפנות אליה את הדאגה הלאומית. מערכות התקשורת בשתי המדינות עודדו את השנאה של אזרחי מדינתם כלפי המדינה השנייה, דבר שבסופו של דבר גרם לגירוש מהונדורס של אלפי איכרים סלוודורים.
התסיסה הכללית במדינות הובילה לבסוף לעימות צבאי שהסיט את תשומת הלב של אזרחי שתי המדינות מענייניהם הפנימיים לעימות חיצוני, שישמור על רמת אימונים גבוהה של הצבא, ויוביל לחימוש מחודש של כל הכוחות הצבאיים (אחת ממטרותיהם של המשטרים הצבאיים בשתי המדינות).
בשנת 1969 הונדורס החליטה לחלק את חלקות האדמה לאיכרי המדינה, ולכן גורשו משם איכרים סלוודורים שחיו ועבדו את האדמות במשך מספר דורות. המוני האיכרים הסלוודורים שחזרו למדינתם גרמו למהפך חברתי והחלו להישמע קולות שדרשו רפורמה בחלוקת האדמות גם באל סלוודור. קולות אלו העלו חשש כבד אצל ראשי הצבא באל סלוודור שפחדו מהקמת מיליציות חמושות.

המלחמה
למרות המתחים הקיימים, התמודדו שתי המדינות במשחקים המוקדמים לקראת מונדיאל 1970. ב-15 ביוני 1969 התקיים באל סלוודור משחק כדורגל בין שתי המדינות, שבו ניצחה הנבחרת המקומית 3:0. בהשתלהבות יצרים תקף הקהל המקומי את האוהדים שבאו מהונדורס, בהתנגשויות שהתפתחו למעשי לינץ', ושלא זכו לגינוי מספק מצד הפוליטיקאים. חומרת מעשי הלינץ' באוהדי הכדורגל הגבירו אף יותר את המתיחות והתסיסה באל סלוודור. חודש לאחר מכן, ב-14 ביולי, יזם צבא אל סלוודור התקפה צבאית נגד הונדורס. רק לאחר מספר ימים, וביוזמת ארגון מדינות אמריקה, החל משא ומתן על הפסקת אש. הסכם הפסקת האש נחתם ב-20 ביולי, והחיילים הסלוודורים נסוגו מהונדורס בתחילת אוגוסט.
11 שנים לאחר מכן נחתם הסכם שלום בין המדינות ב-30 באוקטובר 1980, והמחלוקת על קו הגבול עברה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

מלחמת 90 הדקות הוא ספר שכתב העיתונאי איתי מאירסון ויצא לאור בישראל בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2008. הרעיון המרכזי בספר הוא שהמאבק רב השנים על הזכות לארץ ישראל בין ישראל לבין הפלסטינים יוכרע אחת ולתמיד במשחק כדורגל מכריע ששני הצדדים יקבלו את התוצאה שלו. הצד המנצח יזכה בריבונות מלאה על ארץ ישראל ואילו הצד המפסיד יעבור תוך זמן קצוב לגור במדינה אחרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה