יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

סיפורי 'קבצנים'


בעיקבות דיון בקפה דהמרקר שעוסק בעלילות הצדקה בעיר הגדולה, להלן סיפורים נוספים על קבצנים מפוברקים:

סיפור א':
יש אישה מבוגרת אחת שמזה שנים רבות מקבצת נדבות במשך שעות רבות ביום באחד הרחובות הגדולים בעיר. הגישה שלה היא אסרטיבית: היא נראית ומדברת לא רע והעיקר, מבקשת נדבה לא קטנה. היא פונה לכל אחד בבקשה לעשר או עשרים שקל. הרבה אנשים מתפתים לתת לה כסף. לאחרונה סיפרו לי אנשים שמכירים אותה היטב כי היא מוציאה את כל הכסף הרב שהיא 'מרוויחה' בדוכני מפעל הפיס.

סיפור ב':
לא רחוק מביתי באה להתגורר משפחה של זוג צעיר עם שני ילדים. הגבר היה נאה למראה, לבוש בצורה מסודרת, ודאג כשורה לענייני הבית. יום אחד אני רואה אותו יושב על המדרכה ברחוב הראשי כשהפנים שלו תפוחות ומעוותות, מלוכלך, לבוש סמרטוטים, ומקבץ נדבות.
שאלתי 'מה אתה עושה?'
הוא ענה: 'פרנסה'.
הבנתי שהוא מזריק בוטוקס כדי שהפנים שלו ייראו חולות.

סיפור ג':
גבר מגודל עמד באמצע המדרכה וביקש ממני כסף כי נגמר לו הדלק באוטו. יש בו דגים קפואים שהוא צריך להביא הביתה למשפחה, והוא מפחד שיתקלקלו. אחרי חודש הוא פנה אלי במקום אחר בעיר עם אותו הסיפור בדיוק. אחרי שנה עוד פעם.


יש סרט מעולה של הבמאי אמיר קוסטריצה בשם 'שעת הצוענים', שמתאר כיצד מגדלים ילדים במיוחד לחיי קבצנות.
הסרט 'נער החידות ממומביי', שזכה באוסקר, עוסק גם הוא בתופעה האכזרית.
כדי להיות קבצן טוב צריך כישרון טבעי ו'אמרגן'.

הקבצנות כמקצוע היא עיסוק בחמלה שאין בה נשמה.


תגובה 1:

  1. אני בטוחה שאף קבצן לא היה רוצה כישרון טבעי ואירגוני ובכלל לא לעסוק ב"עבודה" הזאת.

    השבמחק